
רבים מעידים בימים אלו על תחושה של רכבת הרים רגשית לקראת החזרתם של החטופים לישראל. המציאות, איתה אנו מתמודדים מורכבת ורוויית אתגרים, והתנועה שאנו חווים בין מגווון רגשות היא טבעית לחלוטין. המתח והבלבול הרגשי קשורים בשאלות הרבות שעולות בנו לקראת מימוש ההסכם להחזרת החטופים, וגם באי הוודאות לגבי התהליך כולו.
כאב ותקווה
אין ספק שהעומס הרגשי ומגוון הרגשות שלנו קשורים ישירות לפצע המדמם בחברה הישראלית. מאז האסון והטבח בשבעה באוקטובר, שבו נרצחו מעל 1,100 אזרחים ונחטפו 251 אנשים, לא חדלנו לחוות כאב ואובדן. מלחמת חרבות ברזל שהחלה בסוף אותו החודש גבתה מחיר כבד – מאות חיילים שנפלו, אלפי פצועים, מאות אלפים שגויסו למילואים, ופונו מבתיהם. משפחות שלמות נותרו ללא בית. אנחנו עומדים מול אתגרים עצומים, ועדיין רחוקים מסיום ההתמודדות איתם. החזרת הנשים והגברים שנחטפו, עשויה להציף מחדש את התחושות שעלו באותו יום ארור, את הרגשות והמחשבות שהתעוררו בכל יום שחלף מאז, ולפתוח מחדש פצעים שלא באמת נסגרו.
לצד הכאב והמורכבות, אנו עומדים גם בפני רגע של תקווה. החברה הישראלית הוכיחה שוב ושוב כי מתוך המשברים הקשים ביותר, היא עולה וצומחת. באינספור סוגים של עשייה ציבורית ומעורבות אזרחית, ראינו ביטויים של ערבות הדדית, שמאפשרית לחברה לבנות ולהיבנות גם מתוך משבר. החזרתם של החטופים מסמלת לא רק את סיום תקופת סיוטם האישי בכליאה בידי אויב, אלא גם את המחויבות הבלתי מתפשרת שלנו כחברה – אנחנו לא משאירים פצועים בשטח, לא מוותרים על אף אחד, לא משאירים אף אדם מאחור. החזרת כל הנשים והגברים שנחטפו, תבהיר כי החברה ישראלית חפצת חיים ומקדשת את החיים, מחבקת את בניה ובנותיה ודואגת למצוא את הדרך לפעול למען חבריה בכל תנאי.
לתת מקום לרגשות
הידיעה על אדם זה או אחר שנחטף ומושב מעזה לישראל יכולה להציף אותנו רגשית. כדי להתמודד עם התחושות המורכבות, חשוב לשמור על מידה של סובלנות לגבי מצבנו הרגשי. בניגוד למטוטלת שזזה מקצה לקצה עד שנעצרת באמצע ומתאזנת, החוויה הרגשית מתקיימת במספר צירים, כך שאנחנו יכולים לחוות באותו זמן צער והתרגשות, כאב ושמחה. כל אחד מרגשות אלו יכול להחוות בצורה חזקה או באופן מתון.
ראשית, יש לתת מקום לרגשותינו מבלי לשפוט אותם – כל רגש הוא לגיטימי, כל תחושה היא טבעית. כאשר אנחנו שופטים את הרגשות שעולים בנו, אנו עלולים לנסות להסתיר אותם מסביבתנו, מה שיגביר את המצוקה שאנו חווים. בניגוד להסתרה, מומלץ לדבר עם קרובים, לשתף חברים או לפנות לתמיכה מקצועית במידת הצורך. שיחה מאפשרת לנו לבטא את הרגשות שעולים בנו, להבין אותם טוב יותר ולקבל הד לתחושותינו. דיבור פתוח עשוי לחשוף אתכם לכך שרבים ממכריכם חשים גם הם תחושות מגוונות ברגעים משמעותיים אלו. עטיפה אנושית לחוויה רגשית נחוצה עד מאוד.
פרק הזמן הממושך שנקבע להחזרת החטופים עלול להוביל לצבירת מתח אצל כל תושב בישראל. שמירה על שגרת חיים בריאה, הכוללת פעילות גופנית, שינה מספקת, תזונה ראויה תעזור להתמודד עם המתח שנצבר ועם העומס הרגשי. שהייה בטבע, מדיטציה, ותרגול הרפייה שרירית ונשימה יסייעו להתמודד עם גורמי לחץ ולמתן את התגובה הרגשית.
במשך זמן ארוך זה, חשוב במיוחד לווסת את החשיפה לתקשורת. ההחזרה של החטופים צפויה ללוות אותנו בגלי מידע, תמונות וסיפורים. חלק מפרטי מידע אלו, במיוחד מהשבעה באוקטובר, או מצילומים שנעשו בעזה, עלולים לעורר תחושת ממשית ואקטואלית של איום על הביטחון. זוהי תגובה טבעית ופעמים רבות קשה מנשוא, שאין צורך או הכרח להתמודד איתה. לכן, כדאי לבחור מקורות מידע מהימנים ולצרוך חדשות ומידע באופן מבוקר, תוך שמירה על הנפש.
מעבר לכך, אחת הדרכים החזקות ביותר להתמודד עם המצב הרגשי הסוער היא עשייה. מעורבות חברתית, נתינה ופעילות למען אחרים, השתתפות ביוזמות קהילתיות או יוזמות בתחומים החשובים לכם – כל אלה מחזקים את תחושת המשמעות והשליטה, מפחיתים את תחושת חוסר האונים ומגבירים את הסולידריות הלאומית. ניתן להפגין נוכחות בכל מקום דרוש לתמיכה במשפחות החטופים, לכתוב מכתבי תמיכה במשפחות או לנשים והגברים שישובו, לסייע למפונים שעדיין רחוקים מביתם, לחזק חיילים דרך מכתב אישי או לבחור בעשייה אחרת, גם אם היא פעולה פשוטה למען השכן הבודד בבית שליד. העשייה הזו אינה רק תרומה לאחרים – היא דרך לרפא גם את עצמנו.
חשוב לתמוך בעומס הרגשי גם דרך חשיבה מחזקת ומעצימה. החברה הישראלית חוותה בשנה האחרונה טלטלה קשה מאין כמותה, אך מה שמגדיר את החברה ועם העם איננו השבר, אלא היכולת להתאחד, להתרומם, ולהמשיך לבנות עתיד טוב יותר. החטופים יוחזרו, ואיתם תשוב גם ההבטחה שלנו לעצמנו – להמשיך לקיים את המדינה, תוך שמירה על הערכים שמנחים אותנו, ושנמשיך לצעוד קדימה. נוסף לכאב ישנה תקווה, למרות ההרס תתקיים בנייה. אנו חברה שחיה ונושמת, שחווה צער ושואפת לחיים.
עם החזרתם החטופים כולם, נוכל להתאבל על האובדנים, להשקיע משאבים בשיקום ולהתמקד במבט קדימה. הכאב העמוק שיש בכל משבר ובכל אובדן לעולם לא יהיה מוצדק, אך באופן טבעי הנפש נמשכת אל החיים, אל הסיכוי, אל ההזדמנויות שיפתחו עבור כל הנשים והגברים שיוחזרו ועבור כלל הציבור במדינת ישראל שכואב את היותם ללא מושיע. יחד נוכל לצמוח, לבנות עתיד נכון וליצור מציאות טובה יותר. זוהי דרכנו, זוהי מחויבותנו, וזהו הסיפור שלנו – עם ישראל והחברה הישראלית כולה חיה, צומחת ומתחדשת. נעשה זאת למען סבינו והורינו, למען ילדינו ונכדינו, למעננו.
הדס רון גל. פסיכולוגית חינוכית מומחית. מנכ"לית משותפת בעמותת אמפטיה - הפורום הפסיכולוגי לייעוץ, הדרכה וטיפול להורים (ע"ר).
ד"ר הדס שהרבני סיידון, פסיכולוגית קלינית מומחית, מנהלת עוטף לב - מערך החוסן והבריאות הנפשית בעמותת אחים ואחיות לישראל - החמ"ל האזרחי.